תאריך: אור לה’ שבט תשפ”ו
החלטה
לאחר דין ודברים בין מרת XXXXX (להלן התובעת), לבין XXXXX (להלן הנתבע), לאחר שחתמו על שטר בוררות וקבלו קנין כדין וכנהוג, ולאחר שהשמיעו את טענותיהם בפנינו, בית הדין קובע כדלהלן:
רקע עובדתי/פרוטוקול
הופיעו הצדדים בפנינו והשמיעו את טענותיהם, שהם כדלהלן (פרוטוקול הדיון אינו מצטט מילולית את דברי הצדדים, אלא את עקרי טענותיהם, ובמידת הצורך ניתן לקבל את הקלטת הדיון):
דברי התובעת:
אני XXXXXX, בגיל 14 התייתמתי מאבי, מי שסעד אותנו היה החתן הגדול, ה”ה XXXXXX. היה עוד חתן ששמו XXXXXX אבל לא היה בכלל בעניינים. מאוד אהבתי את המשפחה ממש כמו אחים שלי. כשאני התחלתי ללמוד בסמינר אחותי הייתה כבר גננת. היא התחתנה עם בחור מי-ם מישיבת XXXXXX, ואב הנתבע הרב XXXXXX ישב בווארט מול הצד השני. אחרי נישואי אחותי הגדולה נשארתי בבית עם אמא ואחותי. סיימתי סמינר וקיבלתי משרה כגננת והרווחתי משכורת מצוינת. גרנו ברחוב XXXXXX.
בשנת 1977, יום אחד אבי הנתבע בא אליי ושואל אותי “מה את עושה עם כל הכסף שלך?” הרווחתי אז 1300 לירות (לחודש) והיה לי חסכון של שנתיים, בבנק דיסקונט בככר השבת. הוא אמר לי שיש לו הרבה חובות והוא בקש שאתן לו את הכסף ואמר “אני אחזיר לך כשתתחתני, אבל אל תגידי לאף אחד”. אני כילדה טובה שמעתי בקולו. אמרתי לו שזה כל מה שיש לי איך אתחיל את החיים אמר לי אל תדאגי.
הלכתי לבנק והוצאתי את כל הכסף שלי 35,000 לירות. אמרו לי שלא כדאי לי כי יש לי ניירות ערך אבל אמרתי שאני רוצה לעזור לגיסי ואחותי ואני אוהבת אותם. באותו יום אבי הנתבע בא איתי לבנק והוא חיכה בחוץ. כשבאתי לצאת אמר לי פקיד שהמנהל קורא לי. הוא גם אמר לי שלא כדאי לי. אמרתי שאני רגועה והוא כמו אבא שלי.
אמרתי לעצמי שאני אתן לו עכשיו וכשאני אתחתן הוא יעמוד בווארט שלי וכו’.
קבלתי שטר של 35,000 לירות מהבנק ומסרתי את זה ל-XXXXX ליד כיכר השבת. אמרתי לו שזה כל הכסף שלי ואמר לי אל תדאגי, ואמר לי עוד פעם אל תספרי לאף אחד.
אחרי כחצי שנה התארסתי עם בחור מ-XXXXXX שגם היה יתום. אבי הנתבע אמר שהוא קונה ש”ס לחתן. אחרי האירוסין הוא אמר לי שהביא לי את הכסף שהבאת לי עם הש”ס. אמרתי לו מה קשר, הש”ס עלה 100 לירות. אמרתי שהבאתי הרבה יותר והוא אמר “אה… אה…”, והלך. אני זוכרת שבאותו לילה לא ישנתי כל הלילה חשבתי לעצמי, “מה אני עושה” ואני לא מספרת לאף אחד.
למחרת הלכתי לקנות דברים לחתונה שהייתה אמורה להיות בעוד 3 חודשים זה היה בערב פסח. בווארט שלי אח הגדול של החתן ישב בווארט. הוא אמר לגיסי שאני יודע ש-XXXXXX עבדה שנתיים ויש לה מספיק כסף. לנו אין כסף ואם הכסף הזה הם יתחילו חיים. הכסף של המתנות הספיק לחתונה ולא היינו צריכים לשלם יותר אבל לא נשאר לנו כסף ביד. אחרי החתונה המשכתי לעבוד ולא סיפרתי אבל הרמתי טלפון לאבי הנתבע וכל פעם אמר לי תשובה אחרת אולי כשתקני דירה.
לפני 25 שנה כשאני גרה ב-XXXXXX התקשרה אלי כלתו הגדולה עם בקשה מחמיה שאני אסלח לו על כל הכסף שהוא חייב לך. ענייתי שאני לא מוחלת אני לא יכולה. בעלי היה חולה דיאליזה ואני צריכה לחתן ילדים. תגידי ל-XXXXXX שאני צריכה את הכסף שלי.
אבי הנתבע נפטר באופן פתאומי, ואז בשבעה אני ראיתי ברחוב מודעה גדולה שמי שאבא שלי חייב לו כסף שיגיד שמוחל לו.
אמרתי אף אחד לא יודע מזה הרמתי עיני לשמים אמרתי “רבונו של עולם אתה אבי יתומים אני לא יודעת מה לעשות אתה תסדר את החיים שלנו”.
היינו גרים ב-XXXXXX. התקשרתי ובקשתי ושכחתי מהכסף ויצא מהמוח, התגרשתי לפני 9 שנים ואחותי נפטרה לפני 5 שנים. בנים של XXXXXX, XXXXXX לא הרגיש טוב ו-XXXXXX עבר משבר. סיפרתי לאחות הגדולה שלפני הרבה שנים הבאתי את כל הכסף לאבא שלכם ועכשיו אני בשכירות ואני בלי כלום. אם היה לי עכשיו דירה לא הייתי צריכה לעבוד כל כך אני בת 70. XXXXXX שמעה מזה והלכה לדבר עם אחיה XXXXXX. הרב XXXXXX אמר שהוא לא לקח מהם כלום, והתחתן בכוחות עצמו. שלחתי מכתב לנתבע וסיפרתי לו שמצבי מאוד קשה.
מבקשת כסף מבני XXXXXX שיפרעו את החוב. הנתבע לא ענה לי. דברתי אז עם הרב XXXXXX, אח שלי. XXXXXX דבר עם הנתבע והנתבע אמר ללכת לבית דין. מה שעשיתי, באותו תקופה פגשתי חברה מלפני הרבה שנים ועוד פעם לפני כמה שנים ושאלתי אותה מה לעשות וסיפרתי לה כל מה שקרה היא מספרת שב-1978 קנתה דירה מאבי הנתבע ברחוב XXXXXX ואחותי (אשתו) הייתה שמה ושניהם חתמו על החוזה. הוא היה גר באותו תקופה ברח’ XXXXXX וקנה דירה ב-XXXXXX ומכר וזה מה שעשה עם הכסף שלי. אני בטוחה שאף אחד מהילדים לא ידע מזה.
שואל אב”ד: מה את תובעת עכשיו? — לפי סכום של אז זה סכום של דירה.
דברי הנתבע:
בזמן ההוא הייתי ילד בן 5-10. אבא ע”ה, למעלה מ-50 שנה לא שמענו לא ממנו ולא מאמא, ולא היה שיח בבית שאבא חייב כסף לדודה XXXXXX היקרה. אבא נפטר בתש”ע ואמא נפטרה 5 שנים אחרי זה ו-XXXXXX לא דיברה איתה על זה כי אחרת אמא הייתה מספרת לה. לגופו של עניין היא מציינת פגישה עם אחיין שלי XXXXXX. היא אמרה לו שהכסף שהביאה לאבא היה כדי להשקיע במניות כי לא מבינה בזה כלום. עכשיו היא אומרת שזה היה הלוואה.
החשוב מכל, אחותי הגדולה סותרת אותה בכל מה שהיא אמרה עד עכשיו, אמרת שלא סיפרת לאמא שלך… (מכחישה ואומרת שסיפרה לאמא שלה ואמא לא היה לה מה לעשות).
בשבעה של אבא לא היה נוסח שמבקש לוותר על חוב. היה כתוב שמשהו יבוא לבקש! ולא באת ולהגיד לנו.
מבקש לראות חוזה שאבא ואמא מכרו דירה. אבא היה מתווך. מעל הכל, אני רוצה ברשות בית הדין, לראות שטר חוב שאבא חייב לה כסף. אני לא רוצה לדבר שאבא היה אבא וגם אמא. הם קנו דירה ב-XXXXXX. אבא וסבא עבדו ביחד במכולת ברחוב XXXXXX. אבא אמר שהוא בכה כי קנה דירה ברחוב יואל ואינו יכול לעמוד בתשלומים וסבא אמר לו קח מהקופה המשותפת ותשלם.
מרן בשו”ע חו”מ סימן קז: אין נפרעים מנכסים אלא בראיה ברורה וכו’, אלא עם חוב ודאי וחתום. אם החוב מבוסס רק על טענה אז לא מגיע לך. אני כופר בזה לגמרי.
אנחנו 4 יתומים וצריכים לעשות צו ירושה. שני בנים ושני בנות.
לפי הוראת אב”ד העלו את שאר יורשי המנוח בטלפון.
דברי XXXXXX, האח הגדול:
שואל אותו אב”ד מה אתה אומר על ההלוואה. עונה: אם היה, היה אמור להיות שטר או משהו. אף פעם לא דבר על זה. כל פעם רצתה להוציא כסף מאמא על ידי מכירת תמונות וכדומה. היא אמרה לבן שלי שנתנה לאבא לקנות לה מניות ואחר כך אומרת שזה הלוואה.
שואל אב”ד: מה אם הטענה שאבא אמר לה לא לספר? — משה: שקר וכזב! אבא מעולם לא עשה דברים ללא שטר.
דברי XXXXXX, אשתו של XXXXXX:
שואל אב”ד: התקשרת בשם חמיך שתמחל לו? — עונה: אני לא זוכרת דבר כזה. חמי לא עירב אותי בכספים שלו.
בהמשך עלו שאר היורשים, XXXXXX, XXXXXX, וכולם הכחישו את החוב בוודאות.
דברי העדה:
הופיע בפני בית הדין חברה של התובעת, הזדהתה בשם XXXXXX, וסיפרה שקנתה דירה XXXXXX, שעלה כ-33,000 לירות. היא אמרה שהיא כלכלנית ולפי החישובים שלה, שווי של 35,000 ל”י היום, לפי ערך כוח הקנייה הוא כ-3,000,000 ₪.
דיון והכרעה:
בתביעה זו קיימות שני סוגיות מרכזיות: א’ זכות התובעת להוציא מיתומי המנוח XXXXX ז”ל, ב’ שווי החוב בשקלים חדשים, לאחר שהוצאה הלירה הישראלית משימוש כהילך חוקי.
בנוגע לשאלה הראשונה, הרי מבואר בשו”ע חו”מ סימן קח סעיף א, בזה”ל:
מלוה על פה, אינה נגבית מהיורשים, אלא באחד משלשה דרכים, ואלו הם: כשחייב מודה בה וצוה בחוליו שיש לפלוני חוב עליו עדיין, או שהיתה הלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן, או שנדוהו עד שיתן ומת בנידויו, כל אלו גובים מהיורשים בלא שבועה. אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב לזה מנה, אינו גובה מהיורש כלום, שמא פרעו. הגה: מיהו אם טענו היתומים: לא לוה אבינו מעולם, הוי כאלו אמרו: לא נפרע החוב, ומאחר דאיכא עדים שלוה, חייבים לשלם (בעה”ת וטור סעיף ל”ג), וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט”ו סימן זה. וכן אם הוציא כתב יד אביהם שהוא חייב לו, אינו גובה בו כלום, שמא פרעו (ועיין לעיל סימן ס”ט ס”ה).
בנידון דידן, מדובר במלווה על פה, וללא עדים, ולא התקיים בו אף אחד מהתנאים של השו”ע, כך שבוודאי אין זכות לתובעת להוציא ממון על פי טענתה לבד, בהעדר כל ראיה לעצם מציאות החוב, כי אפילו על הצד שאליבא דאמת קיים חוב, מכל מקום לדברי השו”ע עדיין שייך לחשוש שמא פרע המנוח. אמנם, חשוב לציין שהיתומים לא אמרו לא ידענא, או לא פקדנו אבא, אלא הכחישו בוודאות את ההלוואה, וכך הם הכניסו את עצמם למשבצת של בעלי דין הטוענים טענת ברי, כמבואר בשו”ע חו”מ סימן ע”ה סעיף ט”ז, ואינם כיתמי הטוענים טענת שמא, כמבואר בדבריהם, כך שבמידה ותמצא התובעת ראיה מספיקה שההלוואה אכן ניתנה, לכאורה תו לא חיישינן שמא פרעו, כי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי כמבואר בגמרא כתובות (פח.).
יודגש אבל שגם אחרי שהנתבעים הכניסו את עצמם למשבצת של נתבעים, ולא טענו טענות של יתמי, היות שלא המציאה התובעת שום ראיה לדבריה, אין לה כוח להוציא מהם ממון.
אלא שמעבר לכל הנ”ל, כאמור לעיל קיימת שאלה יסודית בהגדרת גובה סכום החוב, גם לפי דברי התובעת, וזאת כי לדבריה ההלוואה ניתנה בשנת תשל”ז (1977 למניינם), כאשר יחידת המטבע הישראלי הייתה הלירה הישראלית, ומטבע זה כבר הוצא משימוש על ידי הרשויות בשנת תש”מ (1980 למניינם), והוחלפה ליחידת מטבע חדשה בשם השקל הישראלי, שגם היא הוחלפה עם יחידת מטבע חדשה, השקל החדש, בשנת תשמ”ה.
הרי מבואר בשו”ע סימן ע”ד סעיף ז, בזה”ל:
המלוה את חבירו על המטבע, ונפסל, אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה, נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו: לך והוציאו במקום פלוני. ואם אין לו דרך לשם (או שיש לו דרך לשם והמלכיות מקפידות שמחפשין על מי שמוליך מטבע הנפסל) (טור), נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה. וכן בכתובה. הגה: וכל זה שהתנה ליתן לו מעות. אבל אם לא התנה כלום, נותן לו מטבע שהלוהו, בכל ענין (טור). ואם התנה ליתן לו מעות היוצאין בהוצאה, חייב ליתן לו מעות היוצא, בכל ענין (מרדכי פ’ הגוזל קמא). ואם תקן המלך כיצד ישלמו החייבים, דינא דמלכותא דינא, וכפי מה שתיקן, ישלם (מרדכי שם בשם ר”י). ויש חולקין (תשובת הרא”ש כלל ק”ג סימן א’ ב’). עיין לקמן סימן שס”ט בדין דינא דמלכותא, ועיין ביו”ד סימן קס”ה מדינים אלו.
הנה מתוך דברי התובעת מבואר שהיא לא הקפידה על תשלום במעות היוצאין בהוצאה, כי לפי דבריה כאשר המנוח אמר לה שעל ידי קניית הש”ס עבור חתנה הוא שילם את חובו, תגובתה הייתה שהחוב הייתה יותר, לא שהיא מקפידה על מעות היוצאין בהוצאה [גם אם תדחה לומר שאין בתמיהתה לשלול קפידה על תשלום במטבע היוצאת, מכל מקום לא הזכירה שום תנאי בדבריה, ואין דין טענינן בכהאי גוונא, בפרט שלדעת הרמ”א בעינן תנאי מפורש וזה בוודאי לא היה], כך שלכאורה יכולים הנתבעים לשלם לה בלירות, ככל שיוכלו למצוא, על אף שהם אינם שווי ערך היום כמטבע, אלא כפירי. ועיין באו”ת שם ס”ק לא, שדעת המחבר גם כן כדעת הרמ”א, אלא שיש לדון עם כוונת הרמ”א הוא שניתן לשלם אותה כמות של מטבעות פסולות, או שמא חייבים להביא לה כמות של לירה השווה לשווי החוב היום בשקלים, כמו שיבואר לקמן.
זאת ועוד שגם אם תמצי לומר שפליגי, או שיש אומדנא דמוכח שבזמנינו לא משלמים חוב בשווה כסף, ודברים שבליבם של כל אדם להיפרע במעות היוצאין בהוצאה בדווקא, חשוב לציין שכל הנידון בשו”ע, שהוא על פי הגמרא בבא מציעא (מד:), הדנה במטבעות ששווים היה מורכב מזה שהם נעשו ממתכות השווים כסף, וגם מטבעם, ר”ל היותם מוטבעים בחותמת המלך הנותן להם שם מטבע ולא גרוטות מתכות בעלמא, כך שבהישנות הצורה על המטבע לא השתנה בהכרח הערך וכוח הקנייה של המטבע, כי משקלו נשאר שווה, ורק הצורה המוטבעת בו השתנה, וכך שההבדל בפסילת מטבע ושינוי שמה לשם אחר היה נוגע לחריפות המטבע, כלומר היכולת להוציאו, ולא לכוח הקנייה ולשערו של המטבע.
אמנם, בנידון דידן, קיים שינוי גם בשם המטבע וגם בשערו, ר”ל כוח הקנייה של המטבע לקנות פירות. כך שמתעוררת שאלה בשקלול סכום החוב למטבע החדש, בשל היותו בעל ערך שונה מהמטבע שנפסל.
הנה, מחלוקת אחרונים רחבה בשאלה אם שייך תנודות שער במטבע, או שערכו של מטבע שמור, וכל תנודה בשערים בשוק הוא מחמת פירי שהוקרו או הוזלו. מצד אחד עומד המהרשד”ם (חו”מ סימן ע”ה) שפוסק שכאשר ירד כוח הקנייה של מטבע, מחמת גזירת המלך, כך שבשעת הלוואה היה שייך לקנות ג’ קבים במטבע ובשעת פירעון אותו מטבע קונה רק שני קבים, על הלווה לשלם לפי כוח הקנייה של שעת ההלוואה, ועליו לשלם מטבע וחצי על כל מטבע, וכדומה. סברת המהרשד”ם הוא כי כן דעת כל המלווים והלווים, כדי שלא יפסיד המלווה על ידי שכספו ביד הלווה.
המהרשד”ם הביא ראיה משו”ת הרא”ש כלל צ”ז, שהוא לכאורה לא מטעמו, כי דעת הרא”ש שכל עניין הטבעה הוא כוח הקנייה שבו, ולכן שייך יוקרא וזולא גם במטבע, ולא מחמת דעת בני אדם, עיין שם. מעין זה מבואר גם בכסף קדשים על השו”ע סימן ע”ד, במקרה של חוב שנוצר על ידי קניית סחורה, עיין שם.
אמנם, רוב האחרונים חלקו על דברי מהרשד”ם, וכמבואר במחנה אפרים (מלוה ולוה ודיני ריבית סימן כה) שלדעתו אם ישלם למלווה יותר מסכום ההלוואה, לפי שקלול כוח הקנייה של המטבע, הוי ריבית, ואסור לעשות כן. מבואר גם כן בחוות דעת סימן קס”ה, שדן בשינוי ערך של מטבע על ידי גזירת המלך, שמשלמים לפי אותו מטבע של אותה שעה, בין אם הוזל בין אם התייקר, וגם בחזון איש שחלק עליו ביורה דעה סימן ע”ד ס”ק ח’ שבמקרה שהשינוי הוא מחמת גזירת המלך נחשב כאילו המטבע הישן אינו קיים וצריך לשלם לו לפי המטבע החדש, לא מצאנו שחלק על היסוד שהמטבע שומר על ערכו וכוח הקנייה שלו אלא שדן אם נחשב כנפסל המטבע או לא, אבל אין צד שצריך לשלם סכום יותר גדול כדי להשוות לערך הקנייה של שעת ההלוואה.
יצוין אמנם, שלדעת האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קיד) שכספי זמנינו שהם רק שטרות שאין עומד מאחוריהם כסף, אין להם דין טבעא כלל, והוי כפירי, ושייך בהם יוקרא וזולא, כך שכל חוב יש להצמידו לממד המחירים לצרכן, ר”ל כוח הקנייה של המטבע בשעת ההלוואה, לכאורה לא התקבל דעתו בזה, ובזמנינו כאשר רוצים להצמיד חוב למדד, אומרים כן בפירוש, וכאשר לא אמרו כן, דעת המלווה והלווה שאין להצמידו.
כל זה אמנם בנוגע ליוקרא וזולא של מטבע או של פירי, אבל בנידון דידן, כתבו האחרונים (נתיבות שלום, מאורות משה, וכן מטי בשמיה החזון איש) שכאשר שינה הממשלה ממטבע הלירה לשקל, השינוי בערך המטבע לא נוצר מגזירת המלכות שמעכשיו ניתן לקנות פחות או יותר עם אותו מטבע, אלא שהמציאו מטבע חדש נוסף על הראשון, בעל ערך השווה לכמה מטבעות ממטבע הראשון. למשל כמו שבמטבע הישראלי יש אגורות ושקלים, שכל שקל מורכב ממאה אגורות, כאשר הרשויות המציאו את המטבע החדש הנקראת שקל הישראלי, נחשב הדבר שיש עוד סוג של מטבע הנקרא שקל, השווה עשר לירות. כך שאין כל שינוי בערך של הכסף מחמת גזירת המלך, שלא גזרו הרשויות שניתן לקנות יותר פירי עם הלירה, אלא שקיים מטבע חדש השווה לעשר לירות, וכמו שפשוט שניתן לשלם חוב במטבע של עשר אגורות או במטבע של חצי שקל וכדומה כן היה ניתן לשלם חוב של עשר לירה במטבע של שקל אחד.
הוסיף החזון איש לברר שהיות שבזמן שיצא החוק של החלפת המטבע, לא פסלו את המטבע הישן באופן מיידי, אלא שכיבדו את שניהם לזמן מסוים, הרי חל החוב גם לפי המטבע החדשה, ובאותה תקופה שהיו שני המטבעות מתקבלים בוודאי היה ניתן לשלם חוב בשני המטבעות, ממילא כאשר נפסל הישן, נשאר החוב בחדש, לפי ערכו המקורי, ולכן חוב של אלף לירות נהפך לחוב של מאה שקלים, וכאשר השקל הוחלף עם השקל החדש, חוב של אלף שקלים נהפך לחוב של שקל אחד.
יצוין עוד שמבואר מעין זו בשו”ת חתם סופר (אבן העזר חלק א סימן קכו) שיש לדון כן על פי דברי הרמ”א שם, שכתב שאם המלכות קבע אופן פרעון החוב, אמרינן דינא דמלכותא דינא, עיין שם, ולכאורה גם לפי השיטות שסוברים שלא אמרינן דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, מכל מקום מבואר בחו”מ סימן שנ”ו סעיף ז’, בש”ך שם ס”ק י’ שגם במקרה שאין דין של דינא דמלכותא, אם כולם נוהגים כן, יש לו דין של מנהג המקום וקובע להלכה. כך שהיות שלפי החוק האזרחי היה תוקף לשני המטבעות דו זמני, וקבעו שכל חוב של 10 לירות ניתן לפרעו גם במטבע של שקל אחד, ואחר כך קבעו שכל חוב של 1000 שקל ניתן לפרעו במטבע של שקל חדש אחד, הרי כך נקבע להלכה, וכך יש לנהוג, ובפרט שלא נאמר בשעת ההלוואה שום הצמדה למדד לצרכן או למטבע אחר, כמו שהיה נהוג גם בזמן ההוא, לכן יש לומר שלא הוצמד כלל, ואדרבה להחשיבו כצמוד למדד המחירים לצרכן לכאורה יכשיל את הצדדים באיסור ריבית.
על אף שיש חולקים, כאמור לעיל, לא ברור שמחלוקתם נוגעת לענייננו, היות שכאמור מדובר בחידוש מטבע חדשה שכלל בתוכו המטבע הישנה, וכמבואר, כך שלכאורה לא הוי פחות מספיקא דדינא, ולא ניתן לומר קים ליה על מנת להוציא ממון, בפרט שהוא נגד הפשטות, וגם שעל הצד שאכן החוב נתמעט, לשלם יותר הוי איסור ריבית, ובוודאי לא ניתן לחייב את הנתבעים בכך.
כך שנמצאנו למדים שהחוב המקורי של התובעת, על הצד שהוא קיים, שהיה 35,000 לירות, נהפכה לחוב של 3,500 שקלים, ואחר כך לחוב של 3.5 שקל חדש ולא יותר, וכל תשלום מעבר לסכום יהיה בו משום איסור ריבית.
לאור כל הנ”ל הוכרע כדלקמן:
החלטה:
- סכום החוב במטבע של ימינו יעמוד על סך של 3.5 ₪.
- במידה והנתבעים מחליטים לשלם לתובעת יותר מסכום הנ”ל, אליהם להבהיר שהוא בתורת מתנה בעלמא, ולא פירעון.
- מהעדר ראיות לעצם מציאות החוב, לא ניתן להוציא גם סכום הנ”ל מיורשי המנוח.
בברכת והאמת והשלום יאהבו,
הרב שמואל שטרן – אב”ד
הרב יצחק אלמוג – דיין
הרב נתן ארליך – דיין