טוען רבני הוא אדם מורשה שמייצג אנשים בתיקים בבתי הדין הרבניים, כמו עורך דין במשפט רגיל. יש שמתמחים בדיני משפחה, גירושין, כתובה, מזונות וירושות, ויש שמתמחים בדיני ממונות, תפיסת רכוש ועריכת הסכמים וכדומה.
טוען רבני המייצג בבתי הדין הממשלתיים לדיני משפחה חייב לעבור מבחנים ולקבל הסמכה ורישיון מהרבנות הראשית. לעומת זאת, טוען רבני המייצג בדיני ממונות בבתי הדין הפרטיים אינו מחויב לעבור מבחנים ואינו מחויב להוציא רישיון כלשהו כדי לייצג בבתי הדין הפרטיים. חשוב לציין שהחזקת רישיון אינה מבטיחה שמדובר במי שבקי ומומחה בהלכות הרלוונטיות, ולכן מומלץ למצוא מומחה אמיתי שיודע להגן על זכויותיהם בצורה אמינה ואפקטיבית, ולא להתפתות אחר הבטחות גרנדיוזיות של בלתי מנוסים ומלומדים.
סוגי בתי הדין מתחלקים לשלוש.
הסוג הראשון הוא בתי הדין הרבניים שבכל אזור, למשל בית הדין הרבני האזורי ירושלים. מדובר במערכת בתי דין המופעל על ידי הרבנות הראשית לישראל, המוסמך על ידי מערכת המשפט. בעיני החוק, בתי דין אלו מוגדרים כבתי משפט, ויש להם סמכות שיפוטית בענייני משפחה, ירושה, והקדשים. סמכותם בעניינים האלו מקבילה לסמכות מערכת בתי המשפט הכלליים שמוסמכים גם הם לדון בעניינים אלו, למעט תביעת גירושין וכתובה, וסידור גט בפועל, שנושאים אלו חייבים לעבור דרך בית הדין הרבני, ואין סמכות של בית המשפט לדון עליהם, גם במקרה שיש הסכמה של שני הצדדים. נמצא שיש שני מערכות שיפוטיות שפועלות במקביל בארץ ישראל, וכל הפותח תיק במערכת מסוימת, מקנה סמכות לאותו ערכאה שידונו בכל הקשור לתביעה ההיא גם בהמשך. מציאות מורכבת זו גורמת למה שנקרא “מרוץ הסמכויות”, כאשר כל צד רץ להגיש תביעה בערכאה בה הוא בוחר להתדיין, ועל ידי כך הוא גורר איתו את הצד הנגדי לדון שם גם נגד רצונו.
יש הבחנה חשובה בתוך אזורי השיפוט המוקנים לבית הדין הרבני, שסמכות בית הדין לדון בענייני משפחה אינו תלויה בהסכמת הצדדים, ולכן במידה שמישהו נתבע בבית הדין בעניין הקשור לגירושין, הוא מחויב על פי חוק להופיע שם, ואין לו את הזכות לומר שהוא מעדיף ערכאה אחרת, כגון בית המשפט. בענייני ירושה הדבר אינו כן, ובית הדין הרבני מוסמך לדון בכל הקשור לענייני ירושה רק במידה שכל היורשים/נהנים מהעיזבון מקבלים עליהם את סמכות בית הדין. אחרת לא ניתן להכריח צד אחר לדון בפני בית הדין, מה שאין כן בבית המשפט, שניתן להזמין שם דיון בענייני ירושה, וכל הנהנים חייבים להשתתף, גם נגד רצונם.
פעם, הייתה סמכות לבית הדין הרבני לדון גם בדיני ממונות, אבל לאחר הכרעת הבג”ץ בשנת 2006 (בג”ץ 8638/03 סימה אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול) נשלל מהם הסמכות לדון בתביעות ממוניות גם בהסכמת הצדדים.
הסוג השני של בתי הדין הם מה שנקראים בתי הדין הפרטיים. הם גופים פרטיים שבדרך כלל מנוהלים על ידי קהילות או ארגוני דת שונים, הנותנים שירות שיפוטית לבאים עליהם לצורך כך. בתי דין אלו דנים על פי ההלכה היהודית, כפי שנקבע בשולחן ערוך ובמפרשים, בהתחשב עם החוק האזרחי במובנים מסוימים. סמכותם העיקרית נובעת מדין תורה, המקנה סמכות לדיינים מומחים לדון בדיני ממונות ולחייב או לזכות צד בויכוח על פי הכללים הקבועים בהלכה היהודית. היום נהוג שלפני שבית דין מתחיל לדון התביעה כלשהי הצדדים מקבלים על עצמם, על ידי קבלת קניין (הרמת כלי שווה ערך) המחייב אותם על פי הלכה לציית להוראות בית הדין. מי שאינו מקשיב לבית הדין נחשב חוטא ועלול להסתבך חברתית בחברה החרדית/דתית. על אף שהחוק אינו מכיר במושג של קבלת קניין בהקשר הזה, ניתן עדיין לקבוע סמכות שיפוטית לבית דין פרטי, באופן המחייב לפי חוק, וזאת על פי חוק הבוררות (1968) שקובעת שצדדים הנמצאים בסכסוך יכולים למנות עליהם בורר שיכריע במחלוקתם. בורר מוסכם יכול להיות בורר יחיד, או כל מספר אחר של מכריעים. על פי חוק זה, ברגע שצדדים חתמו על הסכם בוררות של בית דין מסוים, זה נחשב שהם קבלו אותם עליהם לדון אותם, והם מחויבים על פי חוק לפעול על פי הכרעת הבורר שחתמו אצלו. במידה שצד מהצדדים אינו מציית להוראת הבורר, הוא עלול להסתבך עם פקודת ביזיון בית המשפט, ולהיענש ע”פ החוק בקנסות וכדומה, כאילו לא ציית להחלטה של בית המשפט. (לצורך כך יש לאשר את פסק דין של הבורר בבית המשפט האזורי, שהוא הליך פרוצדורלי פשוט, שניתן לעשות באופן עצמאי או בעזרת עורך דין).
הסוג השלישי של בתי הדין זה בתי הדין הפרטיים הדנים גם בדיני משפחה. יש בתי דין בודדים (בד”ץ העדה החרדית בירושלים, ובד”ץ בני ברק מיסודו של הרב ניסים קרליץ זצ”ל) שמתעסקים גם בתחום דיני משפחה, ולהם יש הסדר מול הרבנות הראשית המאפשר להם לדון בדיני משפחה בהסכמה, ואף לסדר גיטין. סמכותם בעניינים אלו היא מוגבלת, ויש לברר אם הם ידונו בנושא הספציפי בו אתם חפצים להתדיין.
בארץ ישראל יש מציאות ייחודית מאוד, כאשר קיימות שתי מערכות משפטיות מקבילות – בית הדין הרבני לענייני משפחה, ובית המשפט לענייני משפחה – שתיהן מוסמכות לדון בדיני משפחה.
סמכותו של כל אחד מהם אינה זהה לחלוטין, אך קרובה מאוד. כך למשל, סידור גט ותביעת כתובה יכולים להתנהל רק בפני בית הדין הרבני, וזאת משום שענייני ביצוע הגט בפועל, וכן כל הנידון של כתובה, הם עניינים דתיים מובהקים, ורק אנשי דת מוסמכים לטפל בהם, כידוע ממאמר חז”ל במסכת גיטין, שכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם.
שאר התביעות הכרוכות בגירושין, כגון תביעת רכוש, מזונות ומדור אשה, מזונות ומדור קטינים, ומשמורת קטינים, יכולות לבוא בפני שתי הערכאות, וכאן מתחיל מרוץ הסמכויות. זאת מכיוון שעל אף שניתן להגיש את התביעות הללו בשתי הערכאות, אם צד אחד הגיש בפני ערכאה מסוימת, הצד השני כבר ננעל שם, ואינו יכול להעביר את הטיפול בתיק לערכאה השנייה, ללא הסכמת הצד שפתח את התיק, לסגור אותו ולפתוח שוב בערכאה המקבילה. נוצר לפעמים מצב שבו צד אחד יכול להגיש תביעות מסוימות בפני בית הדין, ותביעות אחרות הנוגעות לאותו סכסוך משפחתי בפני בית המשפט, דבר המקשה משמעותית על הייצוג והניהול של תיקים אלו.
מרוץ הסמכויות מתחיל מהרגע שצד אחד פותח תיק ביחידה ליישוב סכסוך, שהוא הצעד הראשון הנדרש למי שרוצה להתחיל בהליכי גירושין. ניתן לפתוח תיק ביחידה ליישוב סכסוך הצמודה לבית הדין, וגם ביחידה המקבילה הצמודה לבית המשפט. לאחר פתיחת תיק ביחידה ליישוב סכסוך, יש להמתין חודשיים לפני פתיחת כל תיק בבית הדין או בבית המשפט, וזאת כדי לתת לצוות היחידה ליישוב סכסוך את מלוא ההזדמנות להגיע להסכם בין הצדדים (דבר שבדרך כלל אינו צולח). בתום החודשיים, לצד שפתח את התיק ביחידה ליישוב סכסוך יש עוד 15 יום שבו רק הוא יכול לפתוח תיקים ולתבוע באיזו ערכאה שהוא רואה לנכון. ביום ה-16 מתום תקופת העיכוב בהליכים, ניתנת רשות גם לצד השני לפתוח תיק. במהלך תקופה זו, הצד שפותח תיקים ראשון הוא זה שמנצח במרוץ הסמכויות, והוא זה שקובע אם תיקיו יתנהלו בפני בית הדין או בפני בית המשפט.
חז”ל (כתובות פ”ב ע”ב) תיקנו כתובה לאשה כדי לקבוע את מנגנון היחסים בין בני הזוג, כולל חובת הבעל לזון את אשתו ולממן טיפולים רפואיים, (גם לקבור אותה, ר”ל) ובעיקר, להגן עליה ולהקשות את הדרך לגירושין, כדי למנוע גירושין מיותרים ולעזור לה להשתקם אחרי גירושין או התאלמנות. לשם כך הקציבו סכום כסף לא זניח — מאתיים זוז, ועוד מאתיים זקוקים כסף צרוף כתוספת כתובה — סכום שלפי ערך הכסף של היום מגיע למעל עשרת אלפים שקל (זה לפי מנהג האשכנזים שנותנים סכום קבוע; לפי מנהג הספרדים השמים הם הגבול, כי נוהגים להוסיף עשרות אם לא מאות אלפים לסכום הבסיסי). במקרה של גירושין, הבעל מחויב לשלם את הסכום לאשה, כך שהוא יחשוב פעמיים או יותר לפני שמחליט לגרש אותה.
יש עוד הרבה פרטי דינים בענייני כתובה, ולא כולם מופיעים בתוך נוסח הכתובה. הם נמצאים במסכת כתובות ובשולחן ערוך, אבל זהו היסוד. עד ימינו היא כלי חזק לגרום לבני הזוג להאט את הרכבת הדוהרת לקראת גירושין, כאשר יודע הבעל שעליו לשלם סכום נכבד במקרה של סיום קשרי הנישואין.
בימינו, כאשר חוק יחסי הממון מזכה את האשה בחצי מהרכוש המשותף של בני הזוג, הכתובה עדיין ממלאת פונקציה בכל תביעת גירושין, כאשר היא משמשת כקלף מיקוח חשוב בידי האשה — לוותר עליה ולתת לסידור הגט להתקדם, לפעמים תמורת הטבות משמעותיות מהצד השני, או להתעקש על תשלומו, ולהאריך את תהליך הגירושין עד לבירור זכותה לתשלום כתובה.
זאת כי לא בכל מקרה אשה זכאית לתשלום כתובה — יש מקרים שהיא עלולה להפסיד את זכותה על ידי מעשים שגורמים לפירוק הבית. הכלל הוא שהצד שעוזב את הבית, או גורם לצד השני לעזוב את הבית בגלל התנהגות בלתי נסבלת, עלול להפסיד בתביעת כתובה. זאת אומרת, שאם בית הדין יכריע שפירוק הבית נגרם על ידי הבעל, הוא עלול להתחייב בתשלום מלא של כתובה. לעומת זאת, אם האשה היא אשמה, היא אמורה להפסיד את זכותה לקבל תשלום כתובה.
מאת הרב נתן ארליך, דיין בבית דין “נחלי המשפט” ירושלים ובבית הדין “חושן משפט” אלעד