שאלות נפוצות

טוען רבני הוא אדם מורשה שמייצג אנשים בתיקים בבתי הדין הרבניים, כמו עורך דין במשפט רגיל. יש שמתמחים בדיני משפחה, גירושין, כתובה, מזונות וירושות, ויש שמתמחים בדיני ממונות, תפיסת רכוש ועריכת הסכמים וכדומה.

טוען רבני המייצג בבתי הדין הממשלתיים לדיני משפחה חייב לעבור מבחנים ולקבל הסמכה ורישיון מהרבנות הראשית. לעומת זאת, טוען רבני המייצג בדיני ממונות בבתי הדין הפרטיים אינו מחויב לעבור מבחנים ואינו מחויב להוציא רישיון כלשהו כדי לייצג בבתי הדין הפרטיים. חשוב לציין שהחזקת רישיון אינה מבטיחה שמדובר במי שבקי ומומחה בהלכות הרלוונטיות, ולכן מומלץ למצוא מומחה אמיתי שיודע להגן על זכויותיהם בצורה אמינה ואפקטיבית, ולא להתפתות אחר הבטחות גרנדיוזיות של בלתי מנוסים ומלומדים.

בישראל יש שלושה סוגי בתי דין: בתי הדין הרבניים של המדינה, הדנים בגירושין, כתובה וענייני משפחה; בתי דין פרטיים, הדנים בדיני ממונות מכוח הסכם בוררות; ומספר בתי דין פרטיים המוסמכים לדון גם בענייני משפחה ולסדר גיטין.

הסוג הראשון הוא בתי הדין הרבניים שבכל אזור, למשל בית הדין הרבני האזורי ירושלים. מדובר במערכת בתי דין המופעל על ידי הרבנות הראשית לישראל, המוסמך על ידי מערכת המשפט. בעיני החוק, בתי דין אלו מוגדרים כבתי משפט, ויש להם סמכות שיפוטית בענייני משפחה, ירושה, והקדשים. סמכותם בעניינים האלו מקבילה לסמכות מערכת בתי המשפט הכלליים שמוסמכים גם הם לדון בעניינים אלו, למעט תביעת גירושין וכתובה, וסידור גט בפועל, שנושאים אלו חייבים לעבור דרך בית הדין הרבני, ואין סמכות של בית המשפט לדון עליהם, גם במקרה שיש הסכמה של שני הצדדים. נמצא שיש שני מערכות שיפוטיות שפועלות במקביל בארץ ישראל, וכל הפותח תיק במערכת מסוימת, מקנה סמכות לאותו ערכאה שידונו בכל הקשור לתביעה ההיא גם בהמשך. מציאות מורכבת זו גורמת למה שנקרא “מרוץ הסמכויות”, כאשר כל צד רץ להגיש תביעה בערכאה בה הוא בוחר להתדיין, ועל ידי כך הוא גורר איתו את הצד הנגדי לדון שם גם נגד רצונו.

יש הבחנה חשובה בתוך אזורי השיפוט המוקנים לבית הדין הרבני, שסמכות בית הדין לדון בענייני משפחה אינו תלויה בהסכמת הצדדים, ולכן במידה שמישהו נתבע בבית הדין בעניין הקשור לגירושין, הוא מחויב על פי חוק להופיע שם, ואין לו את הזכות לומר שהוא מעדיף ערכאה אחרת, כגון בית המשפט. בענייני ירושה הדבר אינו כן, ובית הדין הרבני מוסמך לדון בכל הקשור לענייני ירושה רק במידה שכל היורשים/נהנים מהעיזבון מקבלים עליהם את סמכות בית הדין. אחרת לא ניתן להכריח צד אחר לדון בפני בית הדין, מה שאין כן בבית המשפט, שניתן להזמין שם דיון בענייני ירושה, וכל הנהנים חייבים להשתתף, גם נגד רצונם.

פעם, הייתה סמכות לבית הדין הרבני לדון גם בדיני ממונות, אבל לאחר הכרעת הבג”ץ בשנת 2006 (בג”ץ 8638/03 סימה אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול) נשלל מהם הסמכות לדון בתביעות ממוניות גם בהסכמת הצדדים.

הסוג השני של בתי הדין הם מה שנקראים בתי הדין הפרטיים. הם גופים פרטיים שבדרך כלל מנוהלים על ידי קהילות או ארגוני דת שונים, הנותנים שירות שיפוטית לבאים עליהם לצורך כך. בתי דין אלו דנים על פי ההלכה היהודית, כפי שנקבע בשולחן ערוך ובמפרשים, בהתחשב עם החוק האזרחי במובנים מסוימים. סמכותם העיקרית נובעת מדין תורה, המקנה סמכות לדיינים מומחים לדון בדיני ממונות ולחייב או לזכות צד בויכוח על פי הכללים הקבועים בהלכה היהודית. היום נהוג שלפני שבית דין מתחיל לדון התביעה כלשהי הצדדים מקבלים על עצמם, על ידי קבלת קניין (הרמת כלי שווה ערך) המחייב אותם על פי הלכה לציית להוראות בית הדין. מי שאינו מקשיב לבית הדין נחשב חוטא ועלול להסתבך חברתית בחברה החרדית/דתית. על אף שהחוק אינו מכיר במושג של קבלת קניין בהקשר הזה, ניתן עדיין לקבוע סמכות שיפוטית לבית דין פרטי, באופן המחייב לפי חוק, וזאת על פי חוק הבוררות (1968) שקובעת שצדדים הנמצאים בסכסוך יכולים למנות עליהם בורר שיכריע במחלוקתם. בורר מוסכם יכול להיות בורר יחיד, או כל מספר אחר של מכריעים. על פי חוק זה, ברגע שצדדים חתמו על הסכם בוררות של בית דין מסוים, זה נחשב שהם קבלו אותם עליהם לדון אותם, והם מחויבים על פי חוק לפעול על פי הכרעת הבורר שחתמו אצלו. במידה שצד מהצדדים אינו מציית להוראת הבורר, הוא עלול להסתבך עם פקודת ביזיון בית המשפט, ולהיענש ע”פ החוק בקנסות וכדומה, כאילו לא ציית להחלטה של בית המשפט. (לצורך כך יש לאשר את פסק דין של הבורר בבית המשפט האזורי, שהוא הליך פרוצדורלי פשוט, שניתן לעשות באופן עצמאי או בעזרת עורך דין).

הסוג השלישי של בתי הדין זה בתי הדין הפרטיים הדנים גם בדיני משפחה. יש בתי דין בודדים (בד”ץ העדה החרדית בירושלים, ובד”ץ בני ברק מיסודו של הרב ניסים קרליץ זצ”ל) שמתעסקים גם בתחום דיני משפחה, ולהם יש הסדר מול הרבנות הראשית המאפשר להם לדון בדיני משפחה בהסכמה, ואף לסדר גיטין. סמכותם בעניינים אלו היא מוגבלת, ויש לברר אם הם ידונו בנושא הספציפי בו אתם חפצים להתדיין.

מרוץ הסמכויות הוא המצב שבו כל אחד מבני הזוג ממהר להגיש תביעה ראשון, כי מי שמגיש ראשון קובע אם ענייני הרכוש, המזונות והמשמורת יידונו בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה.

בארץ ישראל יש מציאות ייחודית מאוד, כאשר קיימות שתי מערכות משפטיות מקבילות – בית הדין הרבני לענייני משפחה, ובית המשפט לענייני משפחה – שתיהן מוסמכות לדון בדיני משפחה.

סמכותו של כל אחד מהם אינה זהה לחלוטין, אך קרובה מאוד. כך למשל, סידור גט ותביעת כתובה יכולים להתנהל רק בפני בית הדין הרבני, וזאת משום שענייני ביצוע הגט בפועל, וכן כל הנידון של כתובה, הם עניינים דתיים מובהקים, ורק אנשי דת מוסמכים לטפל בהם, כידוע ממאמר חז”ל במסכת גיטין, שכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם.

שאר התביעות הכרוכות בגירושין, כגון תביעת רכוש, מזונות ומדור אשה, מזונות ומדור קטינים, ומשמורת קטינים, יכולות לבוא בפני שתי הערכאות, וכאן מתחיל מרוץ הסמכויות. זאת מכיוון שעל אף שניתן להגיש את התביעות הללו בשתי הערכאות, אם צד אחד הגיש בפני ערכאה מסוימת, הצד השני כבר ננעל שם, ואינו יכול להעביר את הטיפול בתיק לערכאה השנייה, ללא הסכמת הצד שפתח את התיק, לסגור אותו ולפתוח שוב בערכאה המקבילה. נוצר לפעמים מצב שבו צד אחד יכול להגיש תביעות מסוימות בפני בית הדין, ותביעות אחרות הנוגעות לאותו סכסוך משפחתי בפני בית המשפט, דבר המקשה משמעותית על הייצוג והניהול של תיקים אלו.

מרוץ הסמכויות מתחיל מהרגע שצד אחד פותח תיק ביחידה ליישוב סכסוך, שהוא הצעד הראשון הנדרש למי שרוצה להתחיל בהליכי גירושין. ניתן לפתוח תיק ביחידה ליישוב סכסוך הצמודה לבית הדין, וגם ביחידה המקבילה הצמודה לבית המשפט. לאחר פתיחת תיק ביחידה ליישוב סכסוך, יש להמתין חודשיים לפני פתיחת כל תיק בבית הדין או בבית המשפט, וזאת כדי לתת לצוות היחידה ליישוב סכסוך את מלוא ההזדמנות להגיע להסכם בין הצדדים (דבר שבדרך כלל אינו צולח). בתום החודשיים, לצד שפתח את התיק ביחידה ליישוב סכסוך יש עוד 15 יום שבו רק הוא יכול לפתוח תיקים ולתבוע באיזו ערכאה שהוא רואה לנכון. ביום ה-16 מתום תקופת העיכוב בהליכים, ניתנת רשות גם לצד השני לפתוח תיק. במהלך תקופה זו, הצד שפותח תיקים ראשון הוא זה שמנצח במרוץ הסמכויות, והוא זה שקובע אם תיקיו יתנהלו בפני בית הדין או בפני בית המשפט.

כן, אך הדבר תלוי בהסכמת הצד השני. אם שני הצדדים מסכימים, מגישים בקשה משותפת לבית הדין שאישר את ההסכם, ובדרך כלל השינוי מאושר בדיון קצר. ללא הסכמה, הסיכויים נמוכים: סעיפים הנוגעים לילדים ניתן לשנות אם הוכח שההסדר פוגע בהם, ואילו חלוקת הרכוש נפתחת מחדש רק אם יוכח שהנכסים או ההכנסות הוצגו באופן שגוי, בין בכוונה ובין בטעות.

שינוי בהסכמה

אם שני הצדדים מסכימים לשינוי, הם מגישים בקשה משותפת החתומה על ידי שניהם, בצירוף הנוסח החדש של ההסכם או נספח חתום. בדרך כלל בית הדין קובע דיון, כדי לוודא ששני הצדדים מבינים את משמעות השינוי, ושהשינויים תקינים מבחינה הלכתית ומשפטית. בשינויים קלים מאוד, בית הדין עשוי לאשר את הבקשה גם בלי דיון. הדיון נקבע בדרך כלל תוך פחות מחודש, אם כי אין לכך התחייבות.

שינוי ללא הסכמה

כאשר צד אחד מבקש לשנות את ההסכם והצד השני מסרב, ניתן להגיש לבית הדין בקשה לשינוי ההסכם או לביטולו, אך הסיכויים בדרך כלל נמוכים. בית הדין עשוי לדחות את הבקשה על הסף, על סמך הנימוקים שבה, או לזמן את הצדדים לדיון, שנקבע בדרך כלל תוך שלושה–ארבעה חודשים.

הסיבה לכך היא שהסכם שאושר על ידי בית הדין או בית המשפט קיבל תוקף של פסק דין, ובקשה לבטלו היא למעשה טענה שהערכאה טעתה כשאישרה אותו. בתי הדין נותנים משקל רב ליציבותם של הסכמים מאושרים, ונזהרים מליצור תקדים שיפתח פתח לבקשות רבות נוספות.

הדרך הטובה ביותר היא בדרך כלל להוכיח שחל שינוי נסיבות מאז החתימה, או שהנסיבות המקוריות הוערכו בטעות, באופן שהופך את ההסכם לבלתי ישים.

אילו סעיפים ניתן לשנות?

לא כל חלקי ההסכם פתוחים לשינוי באותה מידה.

סעיפים הנוגעים לילדים, כגון הסדרי שהות ומזונות ילדים, קל יותר לשנות. ההורים אינם בעלי הילדים, ולכן ההסדר חייב להיות לטובת הילדים, ואם הוכח שההסדר הקיים פוגע בהם, זו סיבה טובה לשנותו.

בהסדרי שהות, די בדרך כלל להוכיח שההסדר אינו טוב לילד. במזונות ילדים הדבר מורכב יותר: אם האם הסכימה בזמנו לסכום נמוך, היא אינה יכולה לטעון לאחר מכן שהדבר פוגע בילדים, שכן היא יכולה לפרנס אותם ממקורות אחרים, והסכום הנמוך פוגע למעשה בה ולא בהם. רק אם תוכיח שאין לה כל דרך אחרת לפרנס אותם, למשל מהכנסתה שלה, בית הדין עשוי לראות בכך סיבה מוצדקת לשנות את הסכום שנקבע בהסכם.

חלוקת הרכוש כמעט אינה נפתחת מחדש. רק אם יוכח שבעת החתימה הנכסים או ההכנסות הוצגו באופן שגוי, בין בכוונה ובין בטעות, יש סיכוי לפתוח אותה. אחרת, בית הדין יקבע שהצדדים הסכימו, ואין אפשרות לחזור בהם.

מזונות אישה בדרך כלל אינם רלוונטיים לאחר הגירושין, שכן על פי ההלכה, עם סידור הגט פוקעת חובת הבעל במזונות אשתו. הם רלוונטיים רק בהסכם שנערך בין בני זוג שנשארו נשואים, ואז התשובה כמעט תמיד היא שהצדדים הסכימו, ואין אפשרות לחזור בהם.

טענה של לחץ או כפייה

ביטול ההסכם בטענה של לחץ או כפייה קשה מאוד. אם ההסכם נערך בבית הדין עצמו, טענה כזו לא תתקבל. אם ההסכם נערך מחוץ לבית הדין ורק אושר בו, ניתן בתיאוריה להביא ראיות לכך שאחד הצדדים חתם תחת לחץ, אך הסיכוי נמוך: בית הדין אמור היה לבדוק בעת האישור שההסכם לא נחתם בכפייה, וטענה שהוא אושר למרות זאת היא למעשה טענה שבית הדין טעה.

אם בית הדין דוחה את הבקשה, ניתן לערער לבית הדין הרבני הגדול או לעתור לבג”ץ (ראו להלן לגבי פנייה לבג”ץ), שלהם קל יותר לבקר את הערכאה הנמוכה, אך גם שם הסיכוי נמוך.

לאן פונים?

הסכם שאושר בבית הדין נשאר בסמכות בית הדין, ובית המשפט לענייני משפחה לא ידון בו, וכן להפך. בקשה לשנות הסכם שאושר בבית הדין, למשל בשל שינוי נסיבות, מגישים לבית הדין שאישר אותו. טענה נגד עצם האישור מגישים כערעור לבית הדין הרבני הגדול.

מעל כל הערכאות עומד בג”ץ, אך לפנייה לבג”ץ יש היבטים הלכתיים, ויש להתייעץ עם דיין מוסמך ולקבל את הסכמתו לפני שפונים אליו.

לפני שמגישים, חשוב לדעת

• רבים מעריכים את סיכוייהם יתר על המידה.
• חשוב לפעול בזמן. ערעור שלא הוגש במועד, או שלא קודם כראוי, הופך לבזבוז זמן.
• בית הדין הרבני הגדול מבקש לעיתים קרובות מהמערער להפקיד את הסכום שבמחלוקת, או סכום קרוב לו, כדי להראות שהוא רציני. מי שאינו מפקיד, בקשתו נדחית. כדאי להיערך לכך מראש.
• ייצוג בהליכים אלה יקר בדרך כלל יותר, משום שמדובר בתחום מומחיות מצומצם, ולוחות הזמנים נוקשים, כך שהעבודה נעשית תחת לחץ.

למידע נוסף ראו: הסכמי גירושין. ראו גם בעמוד זה: האם הסכם גירושין תקף ללא אישור בית הדין?

כדי להתחיל הליך גירושין מגישים קודם “בקשה ליישוב סכסוך”. רק אם לא מגיעים להסכמה תוך חודשיים, אפשר להגיש תביעה לבית הדין הרבני או לבית המשפט.

הגט עצמו ניתן בבית הדין הרבני, אך ברוב המקרים אי אפשר להגיש תביעת גירושין ישירות. לפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, יש להגיש תחילה “בקשה ליישוב סכסוך”. לאחר מכן מוזמנים שני בני הזוג לפגישות מידע, היכרות ותיאום (מהו”ת) ביחידת הסיוע, כדי לבחון אם ניתן להגיע להסכמות.

עם הגשת הבקשה חל “עיכוב הליכים” למשך חודשיים, על שני הצדדים: אף אחד מהם אינו רשאי להגיש תביעה בעניין הסכסוך. אם לא הושגה הסכמה עד תום החודשיים, מי שהגיש את הבקשה מקבל 15 ימים נוספים שבהם רק הוא רשאי להגיש תביעה, ולכן רק הוא בוחר אם התביעה תוגש לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה. לאחר 15 הימים, מי שמגיש ראשון הוא שבוחר את הערכאה.

משום כך, ההחלטה מי מגיש את הבקשה ומתי עשויה להשפיע על כל המשך ההליך, וכדאי לקבל אותה עם טוען רבני.

יש חריגים: במקרים של אלימות ובבקשות דחופות, כמו צו עיכוב יציאה מהארץ או צו מניעה, ניתן לפנות לערכאה מיד. גם בני זוג המגישים יחד הסכם גירושין לאישור אינם צריכים לעבור את ההליך הזה.

למידע נוסף ראו: פתיחת תיק לתביעת גירושין.

פקיד סעד (או פקידת סעד) הוא עובד סוציאלי שמונה על ידי שר הרווחה מכוח חוק מסוים, ובשל כך יש לו סמכויות שאין לעובד סוציאלי רגיל.

זהו אינו מקצוע אלא תפקיד סטטוטורי: בזכות המינוי הוא רשאי לפנות לבית המשפט, להגיש דוחות רשמיים, ובמקרים מסוימים אף לפעול מיידית להגנה על אדם. כל מינוי קשור לחוק מסוים, ולכן יש כמה סוגים של פקידי סעד: פקיד סעד לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), העוסק בקטינים בסיכון ורשאי, במקרה חירום, להוציא ילד מביתו; פקיד סעד לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; פקיד סעד לפי חוק אימוץ ילדים; ועוד.

אחד מסוגי פקידי הסעד הוא עו”ס לסדרי דין – ראו בשאלה הבאה.

עו”ס לסדרי דין הוא סוג אחד של פקיד סעד, שתפקידו לבדוק סכסוכים בין הורים בעניין הילדים ולהגיש המלצות לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני.

עו”ס לסדרי דין מתמנה מכוח חוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), התשט”ו-1955. תפקידו העיקרי לסייע לערכאה השיפוטית – בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני – בסכסוכים בין הורים בעניין ילדיהם: משמורת, הסדרי שהות, מעבר מקום מגורים עם הילדים, בחירת מוסד חינוכי וכדומה. בית המשפט או בית הדין מורה לו לערוך בדיקה ולהגיש תסקיר עם המלצות, ולעיתים ממנה אותו גם לפקח על הסדרי השהות, למשל במרכז קשר, או ללוות את המשפחה לאורך זמן.

ההבדל המעשי: עו”ס לסדרי דין נדרש להיות גורם ניטרלי בסכסוך בין שני ההורים ולהציג לערכאה תמונה מקצועית, ואילו פקיד סעד לפי חוק הנוער פועל להגנת ילד בסיכון, ולעיתים קרובות עומד מול ההורים עצמם.

חשוב לדעת: בהחלטות ובפסקי דין נכתב לעיתים קרובות רק “פקידת הסעד”. בדרך כלל הכוונה לעו”ס לסדרי דין, אך כדאי לבדוק מכוח איזה חוק מונה הגורם המטפל, שכן הדבר קובע מה מותר לו לעשות. כמו כן, יחידת הסיוע שליד בית המשפט או בית הדין היא גוף נפרד, העוסק בפגישות היכרות ובהליכי גישור, ואינה פקיד הסעד.

למידע נוסף ראו: משמורת ואפוטרופסות.

לא. על פי החוק בישראל, כל הסכם ממון בין בני זוג – נשואים, גרושים או בהליכי גירושין – המסדיר את היחסים הכלכליים ביניהם, תקף רק לאחר שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה או על ידי בית הדין הרבני האזורי (הסכם ממון טרום נישואין ניתן לאשר גם אצל נוטריון). כל עוד אחת מהערכאות המוסמכות לא בחנה את ההסכם, אישרה אותו ונתנה לו תוקף של פסק דין – ההסכם אינו מחייב, גם אם נחתם בפני עדים, וכל אחד מהצדדים רשאי לחזור בו מחתימתו.

כדי לאשר הסכם, יש להגיש לערכאה הנבחרת בקשה משותפת החתומה על ידי שני הצדדים, בצירוף העתק ההסכם ואסמכתא על תשלום האגרה. בית הדין או בית המשפט יקבע מועד לדיון באישור ההסכם, בדרך כלל בתוך כשלושה שבועות מיום הגשת הבקשה. במהלך הדיון רשאים הדיינים או השופטים לשנות או להשמיט סעיפים בעייתיים, ולהחתים את הצדדים על הסכמתם לשינויים.

לאחר שההסכם אושר, קשה מאוד – אם כי לא בלתי אפשרי – לבטל אותו, או אף לשנותו באופן חד צדדי.

חשוב לציין כי הסכמות בין ההורים בעניינים הנוגעים לטובת הילדים, כגון הסדרי משמורת, עשויות שלא להיחשב מחייבות גם לאחר אישור ההסכם. הסיבה לכך היא שהילדים אינם קניינם של הוריהם, וטובתם גוברת על כל תנאי שההורים הסכימו עליו ביניהם.

למידע נוסף ראו: הסכמי גירושין.

אפשר לבקש מבית הדין לדון מחדש, אם הראיות החדשות לא היו ידועות בזמן הדיון הקודם. הדרך לעשות זאת תלויה בסוג בית הדין.

בבית דין פרטי – פונים לאותו בית דין, ובדרך כלל התיק חוזר לאותם דיינים שדנו בו. בדין העברי ניתן לפתוח את הדיון מחדש בכל עת, אם הראיות החדשות לא היו ידועות בשלב הדיון הקודם. עם זאת, בית הדין רשאי לבקש הפקדת ערבון, כדי לוודא שהבקשה מוגשת בתום לב ולא רק כדי לעכב את ההליך.

בבית הדין הרבני האזורי – יש שתי אפשרויות: להגיש לאותו בית דין בקשה לעיון מחדש בפסק הדין, או להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. ערעור יש להגיש תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, וגם בערעור בית הדין רשאי לבקש הפקדת ערבון.

כדאי להתייעץ עם טוען רבני לפני שבוחרים בין הדרכים, כי לכל אחת מהן כללים ומועדים משלה.

לא, אלא אם שני הצדדים מסכימים. מזונות אישה הם בסמכות מקבילה של בית הדין הרבני ושל בית המשפט לענייני משפחה, אך מרגע שהתביעה נפתחה באחת מהערכאות – בבית הדין או בבית המשפט – לא ניתן להעביר אותה לערכאה האחרת ללא הסכמת שני הצדדים.

בהסכמה – בדרך כלל כשלושה שבועות מרגע שיש הסכם. ללא הסכמה – לפחות כחמישה חודשים, ובדרך כלל לא פחות מתשעה חודשים.

לאחר שבני הזוג הגיעו להסכם, אישור ההסכם בבית הדין וסידור הגט נעשים בדרך כלל תוך כשלושה שבועות.

ללא הסכמה, ההליך עובר כמה שלבים:

כתובה היא שטר שבו הבעל מתחייב, בחתונה, לזון את אשתו ולשלם לה סכום כסף אם יתגרשו.

חז”ל (כתובות פ”ב ע”ב) תיקנו כתובה לאשה כדי לקבוע את מנגנון היחסים בין בני הזוג, כולל חובת הבעל לזון את אשתו ולממן טיפולים רפואיים, (גם לקבור אותה, ר”ל) ובעיקר, להגן עליה ולהקשות את הדרך לגירושין, כדי למנוע גירושין מיותרים ולעזור לה להשתקם אחרי גירושין או התאלמנות. לשם כך הקציבו סכום כסף לא זניח — מאתיים זוז, ועוד מאתיים זקוקים כסף צרוף כתוספת כתובה — סכום שלפי ערך הכסף של היום מגיע למעל עשרת אלפים שקל (זה לפי מנהג האשכנזים שנותנים סכום קבוע; לפי מנהג הספרדים השמים הם הגבול, כי נוהגים להוסיף עשרות אם לא מאות אלפים לסכום הבסיסי). במקרה של גירושין, הבעל מחויב לשלם את הסכום לאשה, כך שהוא יחשוב פעמיים או יותר לפני שמחליט לגרש אותה.

יש עוד הרבה פרטי דינים בענייני כתובה, ולא כולם מופיעים בתוך נוסח הכתובה. הם נמצאים במסכת כתובות ובשולחן ערוך, אבל זהו היסוד. עד ימינו היא כלי חזק לגרום לבני הזוג להאט את הרכבת הדוהרת לקראת גירושין, כאשר יודע הבעל שעליו לשלם סכום נכבד במקרה של סיום קשרי הנישואין.

בימינו, כאשר חוק יחסי הממון מזכה את האשה בחצי מהרכוש המשותף של בני הזוג, הכתובה עדיין ממלאת פונקציה בכל תביעת גירושין, כאשר היא משמשת כקלף מיקוח חשוב בידי האשה — לוותר עליה ולתת לסידור הגט להתקדם, לפעמים תמורת הטבות משמעותיות מהצד השני, או להתעקש על תשלומו, ולהאריך את תהליך הגירושין עד לבירור זכותה לתשלום כתובה.

זאת כי לא בכל מקרה אשה זכאית לתשלום כתובה — יש מקרים שהיא עלולה להפסיד את זכותה על ידי מעשים שגורמים לפירוק הבית. הכלל הוא שהצד שעוזב את הבית, או גורם לצד השני לעזוב את הבית בגלל התנהגות בלתי נסבלת, עלול להפסיד בתביעת כתובה. זאת אומרת, שאם בית הדין יכריע שפירוק הבית נגרם על ידי הבעל, הוא עלול להתחייב בתשלום מלא של כתובה. לעומת זאת, אם האשה היא אשמה, היא אמורה להפסיד את זכותה לקבל תשלום כתובה.

מאת הרב נתן ארליך, דיין בבית דין “נחלי המשפט” ירושלים ובבית הדין “חושן משפט” אלעד

בוררות היא תהליך שיפוטי המתקיים מחוץ למסגרת בתי המשפט הרשמי. חוק הבוררות מאפשר מצב שצדדים המעורבים בסכסוך יכולים למנות בן אדם או אפילו קבוצה של אנשים להכריע בוויכוח בין הצדדים. הצדדים צריכים לחתום על הסכם בוררות המסמיך את הבורר המוסכם וקובע את תנאי התנהלות הבוררות.

ניתן למנות גם בית דין צדק או דיין יחיד בתור בורר מוסכם, וכך החוק נותן הכרה בהליך שיפוטי תורני, וזאת כי לאחר חתימה על הסכם בוררות וניהול הליך בוררות, הבורר נותן פסק דין או החלטה כתובה, המחייב את הצדדים גם לפי החוק האזרחי.

במידה ואחד מהצדדים אינו מקיים את הכרעת הבורר, הצד השני יכול לאשר את הפסק בבית המשפט המחוזי, ולאחר שפסק הדין קיבל את אישורו של בית המשפט, ניתן לאכוף אותו כמו פסק דין של בית משפט, והמסרב לקיימו צפוי לקנסות ועוד עונשים, לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

יש לציין שכמו שניתן לאשר פסק דין של בורר בבית המשפט, כמו כן ניתן לערער עליו, אלא שכמו רוב הערעורים הנדחים על הסף, כן ערעור על פסק דין של בורר בדרך כלל נדחה. זאת כי החוק האזרחי ומערכת המשפט תומכים במוסד של בוררות כדרך להוריד עומס מבתי המשפט, כך שהם עשויים לקיים ולאשר את רוב רובם של פסקי הדין שניתנו על ידי בוררים בלי להיכנס בכלל לדיון על הנימוקים.

יש לציין עוד שפסק דין של בורר ניתן לקיימו גם לאחר זמן, אבל הערעור על פסק דין של בורר ניתן להגיש רק תוך 45 יום ממתן הפסק, כך שבמקרים שאישור הפסק עלול לעורר את הצד השני לנסות לבטל את הפסק דין, ניתן פשוט להמתין 45 יום לפני הגשת הפסק לאישור, כך שכבר תמה היכולת לערער (אמנם, ניתן לפעמים לקבל רשות לערער גם אחרי שעברו 45 יום, אבל הסיכוי לכך נמוך עוד יותר).